משהו שקשור
למבחני חגורות...ובכלל לחיים...
מתוך
"הטאו של פו" שכתב בנג'מין הוף (ספר נחמד ומומלץ):
"מה
אתה הכי אוהב לעשות, פו?
"טוב,"
אמר פו, "מה שאני הכי – "ואז הפסיק כדי לחשוב, כי למרות שאכילת דבש
הייתה דבר נפלא שלעצמו, היה איזה רגע ממש לפני שאתה מתחיל לאכול שהיה יותר כיפי
מהרגע בו אתה אוכל, רק שפו לא ידע כיצד הוא נקרא.
הדבש פחות
טעים ברגע בו נאכל; המטרה נטולת משמעות ברגע שהושגה; הפרס כבר לא מי יודע מה ברגע
שניתן. אם נספור את כל הפרסים שצברנו במרוצת חיינו לא נגיע להרבה, אך אם נאסוף את
החלל שבין פרס אחד למשנהו נגיע לכמות נכבדת. ואם נחבר יחדיו, גם את הפרסים וגם את
החלל בינהם, נשיג הכל – כל רגע ורגע מהזמן שחלף. ומה אם היינו יכולים גם להנות
ממנו?
מתנת חג
המולד, מהרגע שפתחנו אותה, לא מהנה יותר, כמו בזמן שבו בחנו אותה, את משקלה,
טלטלנו אותה, חשבנו עליה, ופתחנו אותה. שלוש מאות שישים וחמישה יום מאוחר יותר,
אנחנו מנסים שוב ומגלים שהדבר חוזר על עצמו. בכל פעם שהושגה המטרה, היא כבר לא כל
כך מהנה, ואנחנו כבר בציפייה לבאה בתור, לזאת שאחריה, ושוב לבאה בתור, ולזאת
שאחריה וחוזר חלילה.
זה לא אומר שהמטרות אינן נחשבות. הן נחשבות, בעיקר בזכות העובדה שהן הכניסו אותנו לתהליך, והתהליך הוא שמחכים אותנו, הופך אותנו מאושרים ומה שלא יהיה. אם אנו עושים הכל בדרך הלא נכונה, אנחנו הופכים אומללים, כעוסים, מבולבלים וכדומה. המטרה, מן הראוי, שתהיה נכונה לנו ולתועלתנו, כדי להבטיח תהליך מועיל. חוץ מזה, התהליך הוא החלק הבאמת חשוב, כי ההנאה מהתהליך היא הסוד המוחק את המיתוס על הפרס הגדול והחיסכון בזמן. אולי זה מה שעוזר להבין את משמעותה היום יומית של המילה טאו, הדרך.