קונפוציוניזם (בהקשר לקידות)

"כשהמחצלת לא הייתה ישרה, המאסטר לא היה מתיישב."

קונפוציוניזם הוא אוסף של תורות מוסר אשר צמחו בסין במאות השישית והחמישית לפנה"ס. הקונפוציוניזם התבסס על מוסדות ומנהגים שהתקיימו בסין מימים ימימה, דוגמת מוסד המשפחה ופולחן האבות שהתלווה אליו. עד מהרה הפך הקונפוציוניזם למשנה המשפיעה ביותר על המחשבה הסינית והתקיים במשך מאות בשנים לצד הבודהיזם והדאואיזם.

מייסדו, קונפוציוס (479-551 לפנה"ס) היה מתקן חברתי ומדיני ומחנך. הוא חש אי- נחת מההידרדרות המוסרית של החברה בת זמנו וביקש להחיות את התקופה שנתפסה בעיניו כ"תור הזהב" של סין. רעיונותיו הפילוסופיים, המוסריים והדתיים ביטאו מערכת מוסר מקיפה השרירה וקיימת עד היום.

ארבעה עקרונותיו למוסר ולסדר חברתי הם:

1. עקרון ה LI- הדרך הנאותה וסדר הדברים: היררכיה ברורה במעמדות השלטון; נורמות חברתיות וטקסים (למשל- כבוד להורים); והשכלה כדרך להגיע לשלמות (השכלה ולימודים בהתאם למעמד החברתי, לגילדה- קאסטה המתאימה).

2. עקרון ה TE- הכוח המוסרי: הקיסר הוא דמות אלוהית ואין להטיל בו דופי. (המדד למידת האהבה לה זוכה הקיסר- השליט, מהשמים, היא אשר תקבע כמה זמן יחזיק הקיסר מעמד בשלטון).

3. עקרון ה REN – עקרון ההרמוניה והיושר: כל בני האדם צריכים להיות הרמוניים וישרים עם עצמם ואם אחרים.

4. עקרון ה WEN- עקרון פיתוח האומנות: קונפוציוס האמין כי על מנת שאדם יוכל להיות מאושר עליו לעסוק באומנות אותה הוא אוהב כגון שירה, פיסול, קליגרפיה וכדו'.

בעקבות סיפוח חלקים מצפון קוריאה ע"י הסינים בתקופת שושלת האן, קיימה קוריאה קשרים הדוקים עם סין. השושלת הקוריאנית אי (yi) (1392-1910) אימצה את שיטת הממשל הסינית, את כללי המוסר הניאו- קונפוציוניסטיים ואת "ארבעת הספרים" ככתבי החינוך הבסיסיים. על ההערכה המסורתית שהקוריאנים רוכשים לקונפוציוניזים גם כיום, מעיד הדגל הלאומי של דרום קוריאה, הכולל את סימלי הין/יאנג ואת הטריגרמות של האי- צ'ינג.