קידות

קידה זה הדבר הראשון שעושים עוד בטרם נכנסים לאולם האימונים.

הקידה בדומה לקיאפ הינה מרכיב חיוני שנמצא בכל אומנות הלחימה.

באומנויות לחימה אחרות, הקידה לעיתים מתבצעת בישיבה (מישיבת סייזה- ישיבה יפנית מסורתית) ולעיתים בעמידה.

בטאקונדו מכיוון שזו אומנות לחימה המיושמת רוב הזמן בעמידה, גם הקידה מתבצעת בעמידה. הקידה מבוצעת מעמידת "דום" (טשליוט) ובזוית גב של עד 45 מעלות.

הקידה הנה דרך לאמירת שלום.

הקידה אינה רק ניע ראש- אלא היא גם דרך להביע כבוד ורגש כלפי המורה, האולם, היריב בקרב ובאימונים, והדגל (הדגל הקוריאני ), וכמו כן גם מביעה מעין בקשת סליחה מראש במקרה של פגיעה, מעין הסכמה שקטה על החוקים לפני קרב או עבודה בזוגות. הקידה הינה גם בגדר הורדת האגו והנמכת הקד בפני האחר.

הקידה כלפי המורה באה להראות על כבוד ועל- כך כי החניך מוכן מעכשיו לקבל על עצמו את מרותו של המורה, וזאת בדרך הצניעות והענווה. הקידה הינה אקט טכני, המכניס לאווירה לפני האימון, ואמורה להיות מלווה ברגש כבוד ותשומת לב.

נראה כי הקידה הינה שריד דתי- פילוסופי קונפציןניסטי. קונפציוניזם רואה בטקסיות, היררכיה וחוקים נוקשים דבר עיקרי וחיוני וביטוי לכך ניתן לראות למשל בעובדה כי בזמן קידה בשורה מסתדרים על-פי גיל וסדר החגורות, כלומר הענקת כבוד למבוגר וזה שיודע יותר ממך.

ישנן מספר סוגי קידות:

כאשר קדים ליריב בקרב: קדים תוך מבט בעיני היריב, בגדר "כבדהו וחשדהו".

כאשר קדים למורה: המבט נעוץ ברצפה בהכנעה, בענווה ובהתבטלות אל מול המורה.

כאשר קדים למורה ומקבלים את דבריו, מפנימים פנימה, עומדים עוד קודם לכן (בטשליוט) עם כפות רגליים פתוחות מעט, כך שרק העקבים נוגעים אחד בשני, עמידה זו מסמלת קבלה ופתיחות לרעיונות ולידע שהמורה מעניק לחניך.